פראג - חיים בין שברי העבר ורקמת עתיד

יש ערים שמסעירות את הלב ממבט ראשון, ויש כאלה שנכנסות מתחת לעור. פראג שייכת לסוג השני.עיר שאינה מצטדקת על יופיה, אלא עוטפת בו - באלגנטיות שקטה, באדריכלות שמסרבת לשכוח, באבן שמכילה שכבות של זמן, חורבן ותקווה.

לנו, כישראלים, החיים כאן הם פרק מיוחד. לא מדובר רק ברילוקיישן או שינוי גאוגרפי, אלא במפגש טעון, רך, מתעתע עם עיר שמכירה את סיפורנו טוב יותר ממה שהיינו רוצים לזכור. כי פראג לא מספרת את ההיסטוריה של יהודיה בלשון עבר, היא חיה את הזיכרון.היא חורשת אותו באבן, בבתי כנסת שנשארו פתוחים גם כשלא נותרו בהם מתפללים. היא מהדהדת אותו ברחובות שמעליהם עדיין נישאת שתיקה שמכירה את היעדרם של אלה שלא חזרו.

ובכל זאת, יש בה גם מבט חם, מפתיע, כלפי ישראל והיהודים החיים כאן היום. זה קשר שיש בו כבוד, לא גינונים. שותפות, לא נוסטלגיה. ההיסטוריה איננה קיר רקע - היא קול נוכח, והצ’כים, במידה רבה, מביטים אלינו לא רק כסיפור שהיה, אלא כסיפור שנמשך.

העיר העתיקה של פראג שומרת על זכרונות העבר

החיים כאן אינם חפים מהאתגר. השפה הצ’כית, על תחביריה הקשוחים וצליליה הנחבאים, מתעקשת שלא להיכנע לאוזן זרה. האוכל המקומי - כבד, חום, לא מתפשר - דורש זמן, ולעיתים גם תרגום רגשי. אבל יש בבירה המקומית צדק פואטי. כי בעיר שכל כוס בה נדמית כהצעה לשיחה, יש מקום למי שלמד להקשיב.

ומהי קהילה, אם לא ניסיון לבנות גשרים של משמעות בתוך מרחב של זרות? פראג מעניקה לנו את הזכות להיפגש עם עדויות של קהילות קדומות, רובן אינן עוד, אך קולותיהן חקוקים בקירות, במצבות, באור הדעוך של חלונות זכוכית צבעונית.המפגש הזה מחייב. הוא אינו נוסטלגי. הוא תובע מאיתנו להוסיף נדבך - חי, עכשווי, נושם.

וכך, בין גשר קארל לסמטאות יוספוב, בין זיכרונות קיומיים לחיים מתהווים, אנו לומדים שזו אינה רק עיר יפה. זו עיר שדורשת יחס. שנענית רק למי שמוכן להאט. להקשיב. לחוות את הזמן כמרקם הסטורי רב שכבתי. פראג, בשבילנו, היא יותר ממקום מגורים. היא שיחה מתמשכת בין עבר שאינו מרפה לבין נוכחות עקשנית המבקשת לשרוד. ואנו, לא כאורחים, אלא כקול נוסף בפסיפס העתיק שלה, מהדהדים את מה שהיה, ובוראים בו מחדש את מה שיכול להיות.

מהי הפראג שלכם?